התיישנות דוחות חניה - סקירה משפטית (חלק ב) 

פתח דבר

בחלק א' של מאמר הסקירה המשפטית בנושא התיישנות דוחות חניה, הבאתי לידיעתכם את הדין הקיים בכל הנוגע להתיישנות העבירה ולדין הקיים בעניין זה. בחלק ב' של המאמר אביא את הסקירה המשפטית הנוגעת להתיישנות העונש המוטל בגין העבירה. נושא זה הינו ברור יותר ואף קצר יותר. גם במאמר זה (חלק ב), אנסה להעניק  כלים לציבור להתמודד עם דרישות גביה שאינן חוקיות, ואשר נועדו להעשיר את קופות הרשויות המוניציפאליות (לרוב). כאמור, בפתח המאמר (חלק א), לא תמיד משתלם לשכור את שירותיו של עורך דין, מאחר ופעמים רבות מדובר בקנס שאינו עולה על כדי שכרו של עורך הדין. יחד עם זאת, אני ממליץ להילחם ולא להשתמש בדרך הקלה (אך הכואבת) שהיא לשלם את הקנס, שגבייתו הינה שלא כדין.

 החקיקה

לרוב, עבירות חניה הן עבירות-קנס מסוג ברירת-משפט. סדרי הדין באשר לעבירות אלה קבועים בסעיפים 228-239 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: "החסד"פ"):

228. ברירת משפט (201ח(א), (ב), (ז) ו-(ח)) (תיקון: תשמ"ז, תש"ן)

(א) עבירת קנס שהיא עבירת תעבורה כמשמעותה בפקודת התעבורה וכן עבירת קנס אחרת שקבע שר המשפטים בצו באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, הן עבירות של ברירת משפט ויחולו עליהן הוראות סעיף זה וסעיפים 229 ו230-.

(ב) היה לשוטר או למי שהוסמך כאמור בסעיף 222, יסוד להניח כי אדם פלוני עבר עבירה של ברירת משפט, רשאי הוא למסור לו הודעת תשלום קנס; ההודעה תהיה בטופס שנקבע ויפורטו בה העבירה ושיעור הקנס שנקבע לה.

(ג) היה למי שרשאי למסור הודעת תשלום קנס כאמור בסעיף קטן (ב) יסוד להניח שהעבירה נעברה בנסיבות שתובע הודיע כי הן מחייבות בירור המשפט, לא ימסור הודעת תשלום קנס, אלא הזמנה למשפט.

היתה העבירה עבירת תעבורה והיה למי שהוסמך למסור הודעת תשלום קנס יסוד להניח שהעבירה נעברה בנסיבות מחמירות כאמור בסעיף 29 לפקודת התעבורה, לא ימסור הודעת תשלום קנס אלא הזמנה למשפט.

(ד) קביעת עבירת קנס כעבירה של ברירת משפט, אין בה כדי לגרוע מסמכותו של תובע להגיש בשל אותה עבירה כתב אישום, אם הוא סבור שנסיבות העבירה מחייבות את בירור המשפט, ובלבד שטרם נמסרה הודעת תשלום קנס לפי סעיף קטן (ב).

229. תשלום הקנס (210ח(ג), (ד) ו-(ה)) (תיקון: תש"ן, תשנ"ו, תשס"א)4, 15,10

(א) מי שנמסרה לו הודעת תשלום קנס, ישלם, תוך תשעים ימים מיום ההמצאה, את הקנס הנקוב בהודעה, לחשבון שצויין בה, זולת אם פעל באחת מדרכים אלה:

(1) הגיש לתובע, תוך שלושים ימים מיום ההמצאה, בקשה לביטול כאמור בסעיף קטן (ג);

(2) הודיע, תוך תשעים ימים מיום ההמצאה, בדרך שנקבעה בתקנות, שיש ברצונו להישפט על העבירה.

מי שהגיש בקשה לביטול כאמור בפסקה (1) לא יהיה רשאי להודיע על רצונו להישפט כאמור בפסקה (2), אלא תוך שלושים ימים מיום המצאת ההודעה על החלטת התובע בענין הביטול.

(ב)4 לא שילם אדם את הקנס במועד ולא הודיע שיש ברצונו להישפט על העבירה, תיווסף על הקנס; תוספת פיגור בשיעור האמור בסעיף 67 לחוק העונשין, התשל"ז1977-; גביית הקנס תיעשה כאמור בסעיפים 68 ו70- לחוק העונשין, התשל"ז1977-, וסעיף 69 לאותו חוק לא יחול.

230. הזמנה למשפט (201ח(ו)) (תיקון: תשמ"ז, תש"ן)

הודיע אדם לפי סעיף 229(א) שברצונו להישפט על העבירה, תישלח לו הזמנה למשפט תוך שנה מיום שנתקבלה הודעתו; בית המשפט רשאי, מנימוקים שיירשמו, לקיים את המשפט גם אם ההודעה האמורה ניתנה באיחור. הורשע האדם בבית המשפט על העבירה ונגזר דינו לקנס, לא יפחת הקנס מהסכום הנקוב בהודעת תשלום הקנס, אלא אם כן ראה בית המשפט נסיבות מיוחדות המצדיקות הפחתתו.

במילים פשוטות: כי המועד לתשלום הקנס על-פי הודעת תשלום הקנס הוא תשעים ימים מיום המצאת ההודעה, וכי לאחר תשעים יום, אם האדם שאליו הופנתה ההודעה לא שילם את הקנס ולא הודיע שברצונו להישפט על העבירה, הוא מחוייב בתשלום כפל הקנס. מועד זה - בו מחוייב מקבל ההודעה בתשלום כפל הקנס, ושבו רואים אותו כמי שהורשע בדינו - הוא המועד בו הופך החיוב בקנס לחלוט; ובו מתחילה תקופת ההתיישנות של העונש.

לעניין ההתיישנות, הוראת סעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: "החסד"פ"), קובעת את הדין בעניין התיישנות העונש:

10. התיישנות ענשים (8)

עונש שהוטל לא יתחילו בביצועו, ואם נפסק ביצועו לא ימשיכו בו, אם מיום שפסק הדין נעשה לחלוט, או מיום ההפסקה, הכל לפי המאוחר יותר, עברו -

(1) בפשע - עשרים שנים;

(2) בעוון - עשר שנים;

(3) בחטא - שלוש שנים.

עבירות חניה הינן עבירות מסוג חטא. מכאן שתקופת ההתיישנות העונש בגין עבירות מסוג זה הינו 3 שנים.

יש לשים לב לאמור ברישא הסעיף שעיקרו הוא הגדרת תחילת ההתיישנות. במידה והטילו עונש על פלוני אלמוני, ולא התחילו בביצוע העונש, או אם נפסק ביצוע העונש אז לא יבצעו את העונש באם חלפו יותר מ-3 שנים מיום ביצוע שפסק הדין נעשה לחלוט (לא ניתן לערעור) או מהיום שהפסיקו את ביצוע העונש.

אולם יש לשים לב היטב לדברי הפסיקה בעניין זה. הפסיקה הגדירה באופן מדויק מהו פסק בביצוע העונש? מתי יחלו בספירת תקופת ההתיישנות? ומה עלול להפסיק את מניין תקופת ההתיישנות.

הפסיקה

בבג"צ 1618/97 סצ'י נ' עיריית ת"א שנחשב לפס"ד המוביל בענייני התיישנות עבירות חניה, קבע כב' השופט טירקל, כי:

 "מועד זה - שבו מחויב מקבל ההודעה בתשלום כפל קנס, ושבו רואים אותו כמי שהורע בדינו- הוא המועד שבו הופך החיוב בקנס לחלוט ובו מתחילה תקופת ההתיישנות".

כלומר, כל עוד נשלחות הודעות לנמען בדואר או במסירה אישית (למשל ע"י אנשי גביה) בתוך התקופה של שלוש שנים, העונשים על העבירות אינם מתיישנים. כל הודעה שנשלחת מהווה פעולה של תחילת ביצוע עונש, המתחילה מחדש את מרוץ ההתיישנות.

כאמור בחלק א של המאמר, מוטל על הרשויות הנטל להוכיח (על ידי רישומי משלוח דואר רשום ו/או דואר רגיל) את משלוחי הודעות הקנס, ניתן להתעקש ולבקש כי הרשויות ימציאו את האישורים מתוך מחשביהן (רשומה מוסדית) ולא להתפשר על תאריכי כתובות המפורטים במכתב. הרשויות "יעשו לכם את המוות" (לא פחות) על מנת שלא להציג בפניכם את אישורי המסירה, ויש להתעקש לקבלם, שכן זוהי זכותכם.

לאחר שתקבלו את אישורי המסירה, או כל מסמך אחר המעיד על כך (ורצוי להתעקש על קבלת אישורי המסירה), עליכם לחשב את הזמן מיום ההתראה האחרונה ועד להתראה שאחריה, בכל מקרה שעברו יותר מ- 3 שנים  יבוטל הדו"ח בגין התיישנות הרשות (לרוב עירייה) לא תוכל לגבות הקנס בגינו.

לסיכום העניין בחרתי להביא תקצירי פסקי דין, אשר ממחישים את נושא התיישנות העונשים. לאלו מכם העצלים בקריאה, אין חובה לקרוא אותם כדי להבין את הנושא, אולם אלו הם פסקי דין המסבירים את התייחסות בתי המשפט לעניין זה ועושים סדר בין עובדות המקרה והשתלשלות העניינים לבין החלטות בתי המשפט. אלו אינן פסיקות מחייבות כפסיקות ביהמ"ש העליון, אולם הן מנחות את הערכאות המקבילות בקבלן החלטות ופסקי דין.

עתמ 3376/06 טננבאום צביה נ' הלשכה המשפטית, מ.ת.א.ר בע"מ

עובדות:

בחודש אוקטובר 2006 הומצא לעותרת "כתב הרשאה לתפוס ולמכור מטלטלין" על פיו הוסמכה המשיבה לדרוש מאת העותרת סכום של 4,165 ש"ח בגין דוחות חניה שלא שולמו וכן לתפוס מטלטלין של העותרת ולמכרם לצורך סילוק החוב. בחינת הדוחות העלתה כי הם מתייחסים לשנים 1995 מעד 1998 ובנסיבות אלה טוענת העותרת כי הם התיישנו והעיריה מנועה מלנקוט בהליכי גביה.

המשיבות טענו בתגובתן כי במשך כל השנים נשלחו לעותרת דרישות לתשלום הדוחות וכי בטרם חלפה תקופת ההתיישנות בוצעו פעולות שונות שעצרו את מירוץ ההתיישנות. לטענת המשיבות העותרת הפרה את החוק, נמנעה מתשלום הדוחות ולא יתכן כי תצא נשכרת על כך, כאשר מאידך תפגע מערכת אכיפת החוק.
המשיבות צרפו לתגובתן תצהיר של הגב' דורית אבנשטיין, מנהלת גביה ועיקולים באגף הפיקוח הכללי של העיריה ולפיו נקטה העיריה פעולות לגביית החובות, לרבות דרישות תשלום והתראות מרובות, כמפורט בעשרה דפי "הסטוריית מצבים" שצורפו לתצהיר . לטענתן, כל פעולה שננקטה על ידי העירייה, ננקטה לפני שעברה תקופה של שלוש שנים ממועד הדוח, באופן שהפסיק את מרוץ ההתיישנות.

טענתה העיקרית של העיריה היא כי "החלה בביצוע העונש" על ידי משלוח דרישות תשלום לעותרת מידי שלוש שנים וכי מתקיימת בענייננו חזקת המסירה הקבועה בתקנה 44א. לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד-1974 הקובעת כי:

"בעבירות תעבורה שעליהן חל סעיף 239א לחוק ובעבירות קנס רואים את ההודעה על ביצוע העבירה, ההודעה לתשלום קנס או ההזמנה למשפט לענין עבירת קנס כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור המסירה, אם חלפו חמישה עשר ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלן".

החלטה:

מהמסמכים שצורפו לתצהיר מטעם המשיבות לא עולה כי מכתבי הדרישה שנשלחו לעותרת, לטענת המשיבות, נכללו בדברי הדואר הרשום ובכל מקרה - לא ניתן לקבוע איזה דו"ח נכלל בדואר הרשום (כאשר הליכי הגביה מתייחסים ל- 13 דוחותת).

אני מעדיפה את גרסת העותרת לפיה לא קיבלה את מכתבי הדרישה שנשלחו אליה, מאחר והחליפה כתובות מגורים. גרסתה מקבלת חיזוק בדפי ההסטוריה המצבית שצורפו לתצהיר מטעם המשיבות, ואפילו בדף ההסטוריה המצבית המתייחס לדו"ח 6-0-684872 הנ"ל, נרשם באופן מפורש בתאריך 6.4.03 "קליטת דואר חוזר " - "העתיק מגוריו" ובתאריך 20.3.01 - "מען בלתי יודע". במצב דברים זה - ממילא ברור כי גם אם היה מקום לתחולת חזקת המסירה - היא נסתרה על ידי העותרת.

בסיכומיהן , מתרעמות המשיבות על ליקויי הזכרון של העותרת שאינה זוכרת את מספרי הרכב שהיו לה וכתובותיה. טענה ממין זה ראוי היה שלא תטען שהרי העיריה נמנעה מלנקוט בהליכי גביה במשך 11 שנים לפחות.

מכל האמור - אני מקבלת את העתירה וקובעת כי דוחות החניה נשוא העתירה התיישנו וכי על המשיבות להמנע מלנקוט על הליכי גביה בקשר עם דוחות אלה.

תק 4984/04 כהן יפעת בעצמה נ' עיריית ירושלים

עובדות:

בשנת 2000 בחודש מרץ ובחודש מאי קיבלה גב' יפעת כהן (להלן: "התובעת") ארבעה דוחות חניה מעיריית ירושלים (להלן: "הנתבעת" או "העיריה") על פיהם חנתה במקום המוסדר לחנייה בלא ששילמה את התשלום הדרוש.

התובעת פנתה במכתבים לעירייה ובקשה לבטל דוחות אלה. לטענתה שלא נסתרה, חנתה במקום בו יש שלושה מקומות חניה אך אך ורק שני מדחנים. לגרסתה, פקחים שהיו במקום אף הסכימו עימה. מכאן ואילך יש מחלוקת על מה שעשתה או לא עשתה העירייה, אך אין מחלוקת כי הודעה נוספת קיבלה התובעת בנובמבר 2003. התנהל משא ומתן בין הצדדים שלא עלה יפה ובסיכומו הטילה העירייה עיקול על מכונית שרשומה על שם התובעת. התובעת טענה בפני כי עיקול זה הוטל בדיוק בזמן שבו רצתה למכור את מכוניתה ואף קבלה הצעה למכירתה במחיר מחירון. אלא שעקב העיקול לא עלה בידה למכור את מכוניתה. בסופו של דבר, לאחר שלא הצליחה להגיע להסכם כלשהו עם העירייה, הלכה ושילמה את העיקול בסך 910 ש"ח ותבעה את העירייה על נזקיה. הנזק כולל הן את חישובי הפיגורים, והן את הנזק שנגרם לה בגלל מכירה באיחור. לשיטתה, העונש התיישן בשל מחדלי התביעה ולא הייתה לנתבעת כל זכות לפנות אליה בדרישות ובוודאי לא לרשום עיקול על רכבה במשרד הרישוי.

העירייה, לעומת זאת, טענה כי אין לתובעת אלא להלין על עצמה לאורך כל הדרך. באשר לטענת התובעת הרי זו נדחתה מפני שאפילו אם לא היה מדחן במקום היה זה איזור חניה מוסדר והיה עליה לרכוש איכשהו ולהציב כרטיסי חניה כחוק. באשר לטענת ההתיישנות, הרי טענה העירייה כי שלחה לתובעת הודעות בדואר רשום ולכן אין כאן התיישנות.

אציין כבר בנקודה זו כי החלטתי לקבל את טענות התובעת מנימוקים שיוסברו היות וחלה התיישנות לביצוע העונש.

כדי להסביר את המסקנה שהגעתי אליה הרי נסביר בקצרה את המסגרת המשפטית ומה צריכה היתה העירייה לעשות, אחר כך נבדוק מה עשתה העירייה בפועל, ומכאן נסיק את המסקנות הרלוונטיות לעניינינו.

מעבר להתיישנות העבירה יש לנו את התיישנות העונש ונצטט את הסעיף הרלוונטי, סעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי. סעיף זה קובע כי:

10.           עונש שהוטל לא יתחילו בביצועו, ואם נפסק ביצועו לא ימשיכו בו, אם מיום שפסק הדין נעשה לחלוט, או מיום ההפסקה, הכל לפי המאוחר יותר, עברו -

(1) בפשע - עשרים שנים;

(2) בעוון - עשר שנים;

(3) בחטא - שלוש שנים.

הפסיקה אף צמצמה את התיישנות העונש בכך שפירשה בפרשנות מרחיבה את הביטוי "נפסק ביצועו". על פי פסיקת בית המשפט העליון נקבע בברור כי כאשר מדברים אנו בקנס, ביצוע העונש איננו חייב להיות ביצוע בפועל. גם בהודעת הרשות לאזרח על הקנס ודרישה לתשלומו יש מעין "ביצוע עונש". במקרה כזה, נשבר רצף ההתיישנות ואת מניין שלושת השנים מונים מהיום שהודע לנאשם (ראו בענין זה בג"צ 1618/97 יצחק סאצי נ' עיירית תל אביב פורסם בתקדין - עליון 98 (2), עמ' 1644).

נשאלת השאלה כיצד צריכה העירייה להודיע על חוב זה? גם לכך ישנן תקנות שתוקנו לטובת הרשויות. העיקרית שביניהן היא תקנה 44 א' לתקנות סדר הדין הפלילי תשל"ד -1974, שכותרתה היא "חזקת מסירה" הקובעת בהאי לישנא.

"בעבירות תעבורה שעליהן חל סעיף 239 (א) לחוק ובעבירות קנס רואים את ההודעה על ביצוע העבירה, ההודעה לתשלום קנס או הזמנה למשפט לענין עבירת קנס כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור מסירה, אם חלפו 15 ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב המנעותו מלקבלה".

דהיינו, החוק איננו דורש מהרשות להודיע בבירור לנאשם ואפילו לא לשלוח לו דואר רשום עם אישור מסירה. כל שנדרש הוא משלוח הודעה בדואר רשום ואז עובר ישירות נטל הראיה לנאשם/נידון להוכיח כי לא הודע לו. יצויין כי לשון החוק עצמו היא "גם בלא חתימה על אישור מסירה" וממנה משמע כי עדיף כמובן אישור מסירה (ועוד יותר הזמנה אישית). אלא שבפועל נוהגות הרשויות רק לשלוח דואר רשום בלא לטרוח יתר על המידע (משיקולים של נוחיות וחסכון בעיקר).

לסיכום ענין זה הרי הדרישות פשוטות. במידה ואדם עבר עבירה כלשהי ולא ניתנה לו במקום הזמנה על ידי פקח על העירייה להודיעו בדואר רשום תוך שנה מיום ביצוע העבירה. לא עמדה בכך העירייה התיישנה העבירה.

לענין העונש, הרי מרגע שבו היה על הנידון לשלם את הקנס נמדדים שלוש שנים. במהלך שנים אלו צריכה העייריה לפעול פעולה כלשהי. הפסיקה הטיבה והקלה משמעותית עם הרשויות (אולי אפילו יותר מדי) והורתה כי די בדרישה תוך שלוש שנים. דרישה זאת צריכה להישלח בדואר רשום (כך שעל העיריה להציג אישור משלוח בדואר רשום).

מה עשתה העירייה בעניינו? (והתשובה, לא הרבה ובוודאי לא מספיק)

הצדדים אינם חלוקים על מה שכתבנו למעלה אלא בעיקר על העובדות. במקרה שלפנינו לא הוכח כי העירייה שלחה לתובעת בדואר רשום הודעה על ביצוע העבירה. אולם אין בכך צורך משום שהתובעת מודה שידעה על הדוחות שנשלחו אליה בשנת 2000 ואף ביקשה את ביטולם. שלא לצורך אעיר כי אם לא היתה מודה והיתה מתעלמת מכך, אינני בטוח שהעירייה יכלה להוכיח כי הודע על העבירה לתובעת. אשר לכן , אין פה התיישנות עבירה.

אולם לא מצאתי ראיה מספקת כי העירייה שלחה לתובעת הודעה בדואר רשום כנדרש בחוק למנוע את התיישנות העונש.

אודה כי הופתעתי מכך. בית משפט זה יושב גם כבית משפט לתעבורה וכדבר שבשגרה משטרת ישראל מגישה בכל תיק ותיק שמובא לפני אישור מסירה בדואר רשום. באישור מופיע מספר האישור, שם הנאשם, הכתובת אליה נשלח המכתב הרשום, והתאריך בו נעשה הדבר. אולם הסתבר לי להפתעתי כי לא כך נוהגת העירייה.

לענייננו, אין כל ראיה שנשלח לתובעת דואר רשום כטענת העירייה (שלא לדבר על כך שאין כל ראיה שהתובעת קבלה דואר זה). מן הצד השני עומדת התובעת וצווחת ככרוכיא כי לא קבלה כל דואר רשום מהעיריה בעניין זה בשלוש וחצי השנים שעברו. עוד טוענת היא בלהט כי לו הייתה מודעת לקנסות הייתה משלמת אותם שכן אין לה כל ענין בצבירת חוב והוצאות למיניהם. נציין כי התובעת היא מתמחה במשפטים ונראית טענתה כי לו הייתה מקבלת הודעות הייתה מגיבה עליהן בדרך זו או אחרת ובוודאי לא מתעלמת מהן.

ההשלכות לעניינינו ברורות הן. העירייה לא הוכיחה כי נקטה פעולה כלשהי בפני וכי עשתה איזה שהוא מעשה סביר על מנת לבצע את העונש תוך 3 שנים . ממילא התיישן העונש ואין כל עילה לבצעו. ממילא פעולות העירייה הקשורות לעיקול אינן תקפות והתובעת צודקת בתביעתה.

לעניין זה אציין כי מעבר לכל אלו, הרי נאמנת עלי התובעת כי לא קבלה הודעות בדואר רשום ולא התעלמה מהם. אין אני נכנס לשאלה האם די בעדותה לפני כדי לסתור את חזקת המסירה משום שלא היה צורך בכך לעניננו.

החלטה:

במקרה שלפנינו, חוששני כי המחוקק והפסיקה הלכו לטובת העיריות מרחק רב ולטעמי מרחק רב מדי. בענישה רגילה ישנה לפעמים טענה כי אין לרשויות אכיפת החוק תקציב או משאבים מתאים על מנת לבצע את העונש . טענה כזו לא יכולה לעמוד לעירייה שכן כל הקנסות עוברים לקופתה. מה מסובך כל כך לבצע את דרישת החוק? כל שמתבקשת העירייה היא לשלוח דואר רשום, לשמור את אישור המשלוח הדואר הרשום בתיק אחת לשלוש שנים. זוהי דרישה חלקית ולטעמי אפילו מוגזמת בסבלנותה כלפי הרשויות. ואפילו בכך לא עמדה העירייה ואין לה על מה שתלין.

כולנו מסכימים שעל הרשויות לפעול בדיוק ובהתאם לדין. על בית המשפט לדקדק דווקא במעשי הרשויות משום שבית המשפט הוא המחסום האחרון של האזרח כנגד השלטון. מחסום שלצערנו לא תמיד נגיש להרבה מהציבור, אם מפאת חסרון כיס וזמן, ואם מפאת חוסר יכולת וידיעה. כל שהייתה העיריה צריכה לעשות הוא לשלוח דואר רשום עם אישור מסירה ולהצמידו בכל תיק ותיק (וכיום ניתן גם לסורקו). ואפילו זאת לא עשתה העיריה? אציין שלדידי מן הראוי שתעשה הרבה יותר כולל הודעות טלפוניות, על ידי שליחים, וכן הלאה. והכל כדי לבצע את העונש מהר ככל האפשר. ושוב, תמיד עלינו לזכור שמטרת הענישה איננה רווח כלכלי אלא מניעת התנהגות פסולה עתידית.

והיות ולא עשתה כן הרשות, אין לה אלא להלין על עצמה.

לסיכומו של דבר, ולאור כל מה שכתבתי למעלה, הגעתי למסקנה כי העונש התיישן וכי לכן צודקת התובעת בתביעתה.

סוף דבר:

1.הצגת דרישה חוזרת לתשלום קנס שהוטל בדו"ח חניה מהווה המשך ביצוע העונש כמשמעו בסעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982-. נקיטת מהלך כזה, לפני חלוף תקופת ההתיישנות, מחזירה את מרוץ ההתיישנות לנקודת ההתחלה ומניין התקופה מתחיל מראשיתו.

2.המועד בו מחוייב מקבל ההודעה בתשלום כפל הקנס זהו המועד בו רואים אותו כמי שהורשע בדינו וכן זהו המועד בו הופך החיוב בקנס לחלוט ובו מתחילה תקופת ההתיישנות של העונש.

3.עבירות חניה נופלות בגדר עבירה מסוג "חטא", ותקופת ההתיישנות של העונש בגינן היא שלוש שנים.

המאמר נועד לשימוש חופשי והכותב אינו נושא באחריות לאמור בו. מאמר זה בא כשירות לציבור ואינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי מוסמך.